top of page

מעיין מתגבר ושמו אדם

פרופ' יעקב פרנקל 

אני יושב לצידו בשקט. ממתין. לא - אינני דוחק. אני יושב כאומר - הנני. והוא - עיניו בי. יש - ועיניו אומרות: "לא. אני חושש", והתריסים נשארים מוגפים יש - ועיניו קודחות בי, חודרות למעמקי, והוא עדיין תוהה: "הניתן לתת בו אמון? הכדאי להסתכן?" ויש והעיניים אומרות: "מה יש לי כבר להפסיד? מי אני ומה אני?" ואז הוא מקיים בי, ברגע של דמדומים בחייו: אפתח לך שער בעת נעילת שער - כי פנה יום. 


bottom of page